גיהנום על גלגלים / מאור מהדב

היחס שמדינת ישראל נותנת לספורט הנכים ירוד יחסית לתחום הספורט "הרגיל" לדוגמה: הספורט האולימפי מתוקצב בשבעה מיליון וחצי שקלים, בעוד הפאראלימפי מתוקצב במיליון שקלים ומאה אלף, והסגלים הם פחות או יותר אותם הסגלים.

בעידן של ריבוי ערוצים וחיפוש מתמיד אחר עיסוקים חדשים, האזרחים הנכים בעולם שמטרתם העיקרית היא לברוח מבעיית היום יום שתוקפת אותם וזוהי הנכות שהם מנסים להסתדר איתה ברוב חייהם. ספורט זה בין הדברים היחידים שיכול לגרום להם לשכוח מבעיות היום יום שלהם ולחיות כמו אנשים נורמליים, וזה לא שאותם אנשים בחרו זאת זה נאכף עליהם לחיות ככה בגלל כל מיני נזקים שקרה להם בעבר כמו למשל פצועי מלחמה או בעיות רפואיות.

ספורט נכים בעולם התחיל להתפתח במהלך שנות ה-40 נובע כי לאחר מלחמת העולם השנייה החיילים שנפגעו בעמוד השדרה או שנקטעו להם האיברים הרופאים חשבו שהדרך לעודד אותם זה להקים להם ענף ספורט משלהם, ואת השתלבותם מחדש בחברה. רומא, שנת 1960 משחקי האולימפיים הראשונים התקיימו בשם "המשחקים הפאראלימפיים" שהשתתפו בהם 400 ספורטאים נכים מ-23 מדינות.

אפשר יהיה לתת במה הוגנת לספורט הנכים, לא מתוך חסד אלא כזכות. אנשים מסכימים על כך שתרבות היא תוצרת של חברה ודינמיקה, זה בדיוק הזמן לשים את העבר בצד ולנסות לגרום לשינוי מהצד שלנו עם יותר מודעות בכל העולם. ואם נוכל לפתח לנושא זה מודעות גדולה יותר זה יצור שוויון נרחב בחברה, וחלק מזכויות הטבעיות של האדם שהגה אותם הפילוסוף ג'ון לוק שטען: כי לכל אדם ישנם זכויות טבעיות שבהן יוכל האדם להגן בטבע. לחברה אין זכות לפגוע בו בשום צורה כלשהיא, אחת הזכויות שאותן הוא הגה זוהי הזכות לשוויון שמשמעותה: במדינה ובחברה ישנה התייחסות שווה לכל אדם ואדם, ללא הבדלי גזע, לאום, דת, מין, שפה או השקפה.

עם הצלחות לא מתווכחים (מתוך דף הפייסבוק הרשמי של נועם גרשוני - Noam Gershony)

ספורט הנכים בישראל התפתח משנות ה-50 בזכות ארגוני מתנדבים רבים, שקמו כדי לסייע ליותר מרבבת הילדים נפגעי מגפת הפוליו. נדרשה פעולה נמרצת, הן מצד רשויות הבריאות והרפואה והן מצד אזרחים וקבוצות עצמאיים שמצב הילדים המשותקים נגע לליבם, ובאולימפיאדה לנכים הראשונה המשלחת הישראלית (שזכתה ב-7 מדליות זהב שלוש מדליות כסף ובארבע מדליות ארד), ראוי לציון את הישגיהם המרשימים עד כה של הנציגות הישראלית בכל הטורנירים הבין-לאומיים שהשתתפו בהם, ונכון לשנת 2016 ישראל מדורגת במקום ה13 בעולם בתחרויות של האולימפיאדות הפראלימפי. יותר מכל דבר אחר, הם מעידים על יכולתם של מי שהצליחו בזכות תעצומות הנפש להתגבר על מגבלות המהירות, התנועה והזמן ולברוח מתחתיות כמו שברון הגוף והייאוש אל פסגות ההגשמה האישית והניצחון.

בארץ יש אנשים הנלחמים תומכים ועוזרים לקהילה הנכה בארץ גופים ומקומות לא מעטים הפזורים ברחבי הארץ ותפקידם הוא לתת מענה לנכים ומוגבלים. הדבר אינו שכיח כפי שהיה רצוי שיהיה, אך בהחלט קיים כי יש אפשרויות רבות במסגרת הספורט שיקומי במסגרת מרכז שיקום נכים והן במסגרת ספורט ברמה התחרותית בהן יוכל הנכה להגיש את עצמו ולהכניס קצת אור לחייו. בחברה של היום קיימים מספר מיתוסים שמתייחס לספורט נכים שהם אינם נכונים כמו למשל נוטים לחשוב שעיוורים לא משחקים כדורגל אבל כדורגל לעיוורים הוא ענף במשחקים הפאראלימפיים.

בתקשורת ישנו טשטוש ותיווך הפער בין ספורט נכים ל"רגיל" ואולי אף לנתץ חלק ניכר מתפיסת הסטראוטיפים שנקשרים לספורט נכים. בין הסיבות העיקריות לכישלון ניתן למנות את הציפיות והצווים החברתיים הפועלים על הגוף של האדם, "הגוף האידיאלי" בחברה המודרנית נתפס באופן אינטואיטיבי כחזק, רזה ובעל כושר וסיבולת טובים, ומעל לכל אלו ניצב אידיאל של גוף "שלם" ונטול פגמים. ודבר זה מהווה סוג של שייכות, וחריגה של אדם מאותה שייכות עלולה להיתפס כרעה חולה המגדירה את זהותנו בחברה.

הנכות הגופנית, לעומת זאת, נתפסת אצל חלק נרחב מאתנו כמצב בלתי רצוי שמעורר רגשות של חמלה מצד אחד וריחוק מצד שני. ובמילים אחרות, אפשר לומר כי שתי קטגוריות "ספורט" ו-"נכים" התקבעו בתודעת הציבור כמילים נרדפות. ונראה שהתקשורת גם מהווה כגורם מרכזי בהכתבת רמת העניין הציבורי בספורט הנכים. לאור ההצלחות המרשימות שנרשמו בשנים האחרונות בענפי ספורט הפאראלימפיים, מקומם לגלות עד כמה הסיקור התקשורתי לו זוכים הספורטאים הנכים הוא מינימאלי ולמעשה כמעט ולא קיים. גם כאשר ספורט נכים זוכה לסיקור תקשורתי הוא מוצג במאפיינים מגמתיים כמו למשל הזוויות צילום רחוקות המיועדות לחסוך מהצופה מראות שאינם אסתטיים וצילום מינימליסטי, בעידן בו טכניקת הצילום בהילוך איטי הפכה טריוויאלית כמעט בכל ענף ספורט, הרי שבספורט נכים אלמנט זה כמעט ואינו בא לידי ביטוי.

אחת מאותן פעמים בודדות בהן קיבלנו תמונות רציפות מענף ספורט נכים בפעולה הייתה דווקא בבריכה האולימפית שביצעה קרן לייבוביץ' אך ערוצי התקשורת בוחרים, באופן מודע, לסקר ולתעד מקצים דווקא בבריכה ויותר מכל ענף פאראלימפי אחר. אחת הסיבות העיקריות בעובדה לכך כי התבוננות בגופו של השחיין (הנכה) בבריכה "קלה יותר לעיכול" ובמצב זה ניתן לצלמו בתנועה והוא מצטלם טוב יותר כשגופו במים והליקויים הגופניים כמעט ואינם נחשפים.

עמית עברי אמרה באחד מראיונותיה: "אני חושבת שספורטאי זה ספורטאי, לא משנה באיזה ענף - אנחנו עוברים את אותם הקשיים בסופו של יום, לפעמים יש הצלחות, לפעמים כישלונות", והוסיפה "לכל אחד יש אימון טוב יותר או פחות. אני לא רואה הבדל בינינו", עמית מוסיפה כי היא חושבת שאכן יש פחות חשיפה לספורט הפאראלימפי: "יש להם הישגים מאוד מרשימים ובכל זאת התקשורת פחות עוסקת בזה. לדעתי להיות ספורטאי זה לא דבר פשוט, גם ככה זה מאוד קשה, בטח בלעסוק בספורט אולימפי. זה משהו שהוא קיים בתרבותנו שספורט הוא לא דבר נפוץ ומכאן גם היחס".

כותב הטור הנו סטודנט במכללת ספורט פאנל בקורס כתבי ספורט לפרטים על קורס כתבי ספורט לחץ כאן תגיות: #כתב_ספורט#כתב_ספורט#שדר_ספורט#שדר_ספורט#קורס_כתבי_ספורט#קורס_כתבי_ספורט#קורס_שדרי_ספורט#קורס_שדרי_ספורט#קורס_תקשורת_ספורט#קורס_תקשורת_ספורט#כדורגל#כדורגל#ספורט#ספורט#ליגת_העל#ליגת_העל#נדב_יעקבי#נדב_יעקבי#אורי_קופר#אורי_קופר#מנהלת_הליגות#מנהלת_הליגות#כדורסל#כדורסל#סקאוטינג#סקאוטינג#אנליסט_כדורגל#אנליסט_כדורגל#ניו_מדיה#ניו_מדיה#דוברות#דוברות#דיגיטל#דיגיטל#טניס#טניס#ערוץ_הספורט#ערוץ_הספורט#ONE#ONE#WALLA#WALLA#וואלה#וואלה#לימודים#לימודים#מכללה#מכללה#תקשורת#תקשורת#אצטדיון#אצטדיון